הרוגי ביתר • טורו השבועי של אריה ארליך

אריה ארליך | משפחה | 8:02 | א׳ באב תשע״ה

הדבר הראשון שצד את תשומת לבי כשגדי ופיני נאספו אל רכבי באותו ליל בלהות בלתי נשכח, היה ניחוח אדי האלכוהול שחבט בחריפות על דרכי הנשימה שלי. השעה שלוש אחר חצות. אני חוזר הביתה לאחר שורת משימות שנמשכו עד לשעה הקטנה הזו. כשאני חולף בסמוך לטרמפיאדה הממוקמת בפתח כביש מנהרות גוש עציון, אני מבחין בתנועות ידיים נמרצות, המתחננות לעצירה. בחורים מבקשים טרמפ.

נו, אמרתי, מעשים שבכל יום. ליתר דיוק: מעשים שבכל לילה. שהרי בכל עת ועת עומדים צעירים בתחנת ההסעה הזו ומנופפים בידיהם, בייחוד בשעות קטנות של לילה מתקדם, ומבקשים נסיעת חינם. מחבבי מצוות משתדלים לעצור ולזכות בהכנסת אורחים מבלי לבדוק בציציותיו – לרוב בהעדר ציציותיו – של מבקש הטרמפ בשעה זו. אך שונה הייתה הפעם הזו, עקב ההלם שגררו מאורעותיה ושחרטו בתודעתי רישומים קשים.

גם באפלולית הלילה, לא יכולתי שלא להבחין בתווי פניהם. מה אומר לכם? להגדיר את המראה שלכם כמפלצתי – זו תהיה המעטה, גימוד, אנדרסטייטמנט. הנה קְצָתוֹ, במחילה מוקדמת מכבודכם: כרבולת צבעונית על הראש. משקפיים אימתניים על העיניים. עגיל מוכסף באוזן. שרשרת סביב הצוואר. בקיצור, כל התפאורה ההופכת את מראם של אנשים לקרובה יותר למראה בעל חי. והאמינו לי: הפחתתי בתיאורים, וזאת כדי להתחשב בדעתם הנקייה של הקוראים. ועל הכל עלה ריח האלכוהול שנדף לכל עבר.

“אתם בטוחים שאתם צריכים לביתר עילית?” שאלתי.

“בטוחים”, אמרו במבט מפולבל ובצליל מזוגג, כשהם מתנודדים מצד לצד. פתחתי בפניהם את דלתות המכונית, וכאן החל הסיוט.

גדי התיישב לצדי, פיני השתחל אל המושב האחורי. גדי ביקש להירדם, אך אני לא הנחתי לו, אלא החילותי לחקור אותו: מאין בא, מה משלח-יד אביו, היכן למד וכיצד הידרדר לשאולות. לא אסגיר את פרטיו מטִבעם של דברים, אך את זאת אומר: גדי, מבית טוב הוא בא. אביו נושא משרה ציבורית. אמו ממלאת תפקיד חינוכי. אֶחיו נודעים בשערים כלומדי תורה או עמלי כפיים באמונה. בית טוב מגבעה A בביתר עילית. אבל גדי, עדיף שלא לדבר על גדי. תסמרנה שערות ראש מלדבר על גדי.

איך הגעת למראה מזעזע שכזה? שאלתי אותו במישרין.

”סיפור ארוך”, אמר גדי, ולאלתר עבר להטיח בוץ בפני כולם: אביו, אמו, מחנכיו ורבותיו, למן כיתה א’ ועד לראשית תקופת הישיבה לצעירים, שממנה נזרק במחצית השנה הראשונה. מסכן גדול גדי. אין גבול למסכנותו. הכל אשמים במצבו, חוץ ממנו עצמו.

“מאיפה אתם באים עכשיו?” שאלתי. כאילו לא ידעתי את התשובה מראש.

“מהעיר”, הייתה התשובה. כלומר ממרכז ירושלים. “העיר”, זה שם קוד לכל מה שרע ואפלולי ומסואב בחשכת הלילה של מאפליית הבליינים.

גדי לא עובד. גם לא לומד. גם לא הולך לצבא: לדבריו, הצבא לא קיבל אותו, עקב רישומים פליליים מוקדמים בתיקו המשטרתי. נו, כלום מתכשיט כזה ציפיתם לתיק נקי מרישומים פליליים? אז גדי מבלה בלילות, ישן בימים, וחי חיים בהמיים באופן כללי. ואף הייתי אומר שבהמה טובה הימנו, שהרי היא ממלאת את ייעודה עלי אדמות, וגדי לא. ולאו דווקא על ייעוד רוחני אני מדבר. גדי לא ממלא שום ייעוד.

תפילין אתה מניח? שאלתי את גדי.

“לפעמים, כשמתחשק”, ענה.

“שבת אתה שומר?” התעניינתי.

“קשה לי עם הקטע של הסיגריות”, השיב.

“ואיך אבא מקבל את אורח החיים שלך?”

“ת’אמת אגיד לך? אבא ואימא בוכים עליי כל היום. אבל זה מה יש”.

“והאחים מה איתם?” התעניינתי.

“האחים צדיקים”, אמר. “אבא אומר שאני משפיע עליהם לרעה. הוא רוצה שאני אעזוב את הבית. הייתי עוזב, אבל אין לי לאן”.
"קשה לי עם הקטע של הסיגריות". (צילום אילוסטרציה)

הטיתי את ההגה שמאלה, לכביש עוקף חוסאן, כשלבי דופק בעָצמה. לא בגלל הכפר חוסאן הסמוך, אלא בשל הטרמפיסט הצמוד. כל אותה העת מכה באוזניי קול נחרותיו של פיני, החבר של גדי. פיני סרוח במושב האחורי, מתבוסס בזוהמתו. לפיני סיפור חיים דומה, פחות או יותר. הוריו חזרו בתשובה לפני הרבה שנים. באו מרקע מצוקתי. לפני חצי יובל, כשהתאכלסה הגבעה הוותיקה בביתר, באו לגור בה, מאחר שזו הציעה דיור סביר בזיל הזול. בשנים ההן, אלה היו כמעט מחירי קרן. גדי למד היכן שלמד, פיני למד היכן שלמד – וכעת הם פוגשים זה את זה במאפליית הנושרים הגדולה המרוכזת בגבעה הוותיקה, שמחלת הנשירה מכה בסמטאותיה.

גדי ופיני הם בחורים שקיימים במציאות – אבל הם רק דוגמית מייצגת לתופעה כוללת. כמותם מתהלכים רבים באותה גבעה. אולי כמה מאות. אולי אלף. בכל קרן רחוב תמצאו אותם, בעיקר בשעות הלילה. יושבים על גדרות, מעשנים, משתעממים לדעת, מפגינים ריקנות, מתנכלים לעוברים ושבים. הם מפתחים חיבה יתרה ללובשי שיראין, חובשי שטריימל ובעלי מראה אותנטי החוזרים מ’זיץ’ של שבת אחים בליל שבת ונאלצים לקלוט את דיבורם הירוד, ולעתים לספוג ממש את נחת זרועם. אלה לא גילויים של רוע; אלה פנסי מצוקה שמהבהבים מתוכיוּת מרוקנת של נפשות מעונות שחלקן מבקשות את הדרך חזרה.

גדי, פיני ומאות חבריהם הם נשמות אובדות. כל חלק בקומתם החיצונית משדר מצוקה משלו. כל רובד בנפשם הפנימית מקרין אבדון משל עצמו. עסקנים מקומיים מנסים לעזור להם – אך אלה מתחלפים בזה אחר זה. האחד הסתכסך עם צמרת העירייה ומנהל מולה מערכת משפטית מסועפת. השני לא עמד במטלה הבלתי אפשרית והרים ידיים בשלב המוקדם. השלישי מצא עצמו הולך ומסתבך. הרביעי עדיין מנסה.

גדי ופיני הם השחקנים הראשיים בעלילה הטרגית. הם אינם השחקנים היחידים: במעגל השני נמצאת עירייה אובדת עצות, נמצאים תושבים חסרי אונים, אך בעיקר נמצאים הורים ואחים וסבים וסבתות, שכל עולמם חרב עליהם ושכל עמלם יורד לטמיון במבואות המטונפות של מרכז ירושלים. הם ביקשו למצוא מלוא החופן נחת ומצאו מנה גדושה של פי פחת. רצו לגדל ילדים לתורה והנה נחשפו לצרה צרורה. ורק צעקתה האילמת של נשמת הנערים עולה בשאונה פולח הכליות על קול שוועת ההורים. נשמתם הטובה זועקת לעזרה, מייחלת לפתרון, רוצה שהגוף האופף אותה, המסואב בכל מיני זוהמות שבעולם, ישוב למוטב וימלא את תכליתו.

זה לא צחוק. מאוד הייתי רוצה להתעלם מן התופעה ולצייר את עירי בגוונים ורדרדים של פסטורליות מתקתקה הטובלת באווירם הצלול כיין של הרי יהודה המוריקים ביופיים. אך אחטא לאמת אם אעשה זאת. אהיה כבת יענה אם אתעלם מכתמים אנושיים השזורים ברחובותיה. סורו לביתר עילית ולערים אחרות בכל לילה, ותיווכחו במו עיניכם. ראו אותם, עקבו אחריהם, ותיווכחו במצוקה אדירה שאין לה סוף, במכה מצמיתה שאינה הולכת לשום פתרון. עד שמישהו ירים את הכפפה באמת, ולא כדי לצאת ידי חובת הבריות שיקשרו לראשו תהילה בביטאון העירוני.

כל מי שמתגורר בריכוז חרדי מכיר את העלונים הרבים הנתחבים מדי יום לתיבות הדואר המחשבות להתפקע, כשכל אחד מהם מתחנן כי נציל נפש אחרת מישראל – חולים, אלמנות ויתומים. אך הנפשות הללו, הצוללות אלי תהום, אין מי שיעסוק בהצלתן. אין מי שיוציא עבורן עלון. אין להן ועד רבנים וקופת העיר וצדקת השכונה. נשמתן חולה, הוריהן שכולים בחייהם. הם עצמם חווים יתמות רוחנית, ונפשם הריהי כאלמנה חיה. והדרך לגיהינום רצופה התעלמות רועמת, או עשייה רפה שאין בה כדי לענות על הצרכים.

מכאן שגורה קריאה לרבי יצחק דוד גרוסמן, מציל הנשמות הגדול ממגדל העמק: הואל נא בטובך לסור לעיר השוכנת בהרי יהודה. עקור אליה ולו לתקופה, והקם בה מגדלים של אור. סַנֵּף לה סניפים למוסדותיך המפוארים בצפון. הרעף על נעריה מאהבתך וממאור פניך. האר את נפשם וחלץ את עגלת חייהם הטובעת בביצה עכורה. עזור להורים זועקים. חלץ נשמות משוועות. הצל עיר מרדת בניה לתהומות רבה. וכולי האי ואולי תעלה בידיך להביא ארוכה לנשמות ישראל המחפשות את דרכן למוטב.

ומכאן שגורה קריאה לפרנסי העיר ובעלי הסמכויות שבה, לפני שמכת העיר תהפוך למכת מדינה: די לתרבות הקטטות על גבן השחוח של נשמות אומללות. די לעשיית פוליטיקה סביב מסלולי הצלתן. מובן שאינכם אשמים במצב. ילד לא נושר בגלל פעילותו או אי פעילותו של חבר עירייה פלוני או מחזיק תיק פלמוני. אך בידי אלו לפעול למניעת המצב. להקים מועדוניות נוער. להפקיד אישי חינוך. לממן פעילות של טרום נשירה ולחסוך הרבה דמעות של הורים אכולים.

פרנסים יקרים, הגיע הזמן שתאזינו באמת ליפחת אֵם כשרה בישראל ששופכת דמעות כמים מול נרות השבת, ומשוועת: וְזַכֵּנִי לְגַדֵל בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, חֲכָמִים וּנְבוֹנִים, אוֹהַבֵי הַשֵם, יִראֵי אֶלֹקִים, אַנְשֵי אֶמֶת, זֶרַע קוֹדֶשׁ, בַשֵם דְּבֵקִים, וּמְאִירִים אֶת הָעוֹלָם בַּתוֹרָה וּבְמַעֲשִים טוֹבִים, וּבְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת הַבוֹרֵא.

הֶיוּ שליחים טובים, וגִרמו לכך שדמעותיה לא יישפכו לריק, ששוועתה לא תצלול לתהום הנשייה, ושפֵרות גידוליה לא יטבעו במצולות ים.

ילדי חמד בביתר עילית. (אילוסטרציה: נתי שוחט-פלאש 90)