התורה היא לא שמיכה למושחתים! ממש לא!

אחרי שרובינשטיין הבין שהציבור דחה את "תירוציו" לסיבת הגירעונות העמוקים שיצר בתקציבי העיריה, והציבור קצת יותר אינטליגנטי משחשב תחילה (והאמת? לא צריך להיות אינטליגנט גדול בכדי לדעת שבביתר אין 100 פארקים... וגם לא צריך להיות ידען גדול, בכדי לדעת שגם 6 הפארקים שכן קיימים בביתר הוקמו מכספי משרד השיכון בלבד!. וגם לא צריך להסתובב במסדרונות העיריה בכדי לדעת שמלבד 3 מנהלי קהילות, כל השאר לא מקבלים דבר, בשעה שהוא שלח להתגונן בתקשורת בטיעון שיקרי: שבגלל שבביתר יש 30 קהילות לכן "הצרכים הם מרובים..") וכמובן שמצד שני, לא נעים לו להודות שהוא שם את ידו - המגואלת לכל אורכה בשחיתות איומה - על כספי ציבור לצרכים משפחתיים ופרטיים ביותר, בניגוד לכל דין (בדוק במאה אחוז!!!) אז לא נותרה לו אופציה אחרת כיצד לשחרר מעליו את הלחץ הציבורי, ואז הוא "נזכר" שבעצם מדובר כאן בעיר חרדית, ואפשר למכור להם "רגע, זה לשון הרע ורכילות", "...ושנאת חינם זה כלום לא? בערב ימי בין המצרים?" – אבל לאכזבתו, גם כאן רובינשטיין מגלה ועוד יגלה, כי הציבור מראה בגרות ואי-בורות בהלכות לשון הרע לתועלת (כמפורט בח"ח, הלכות לשה"ר, כלל י') ולאחר שיגלה שגם השימוש הציני בתורה ובהלכה גם לא עומד לטובתו, לא נותר לנו אלא לקוות, (כשלתקוותנו זו, מצטרפים בס"ד 2 מחשובי הרבנים בעיר), שהדברים אכן יהיו לתועלת, ורובינשטיין+דייטש כבר יקלטו שגזל הציבור, גם הוא גזל, ולמעשה חמור יותר מגזל היחיד, ויניחו ידם מכספי הציבור (אולם, למרבה הצער כיון ששנו בעבירה זו פעמיים ושלוש, נעשית להם כהיתר! ולמרות שהחשב המלווה, עדיין לא "עלה" על הכל, אבל במרומים יודעים הכל).

ונסיים במעשייה נחמדה, ששמענו מפי אחד תלמידי החכמים החשובים שבעיר:

משך שנים עבד אברהם יודא למחייתו ביושר ובאמונה, במסחר של עצי זית להסקה. הוא היה הסוחר היחידי בכל פלך מינסק. אברהם יודא איחסן את עציו בחצר שמאחורי ביתו. חצרו של השכן שמואל, היתה סמוכה, ומדי פעם קפץ שמואל לחצרו של אברהם יודא, לקושש עצים. בהתחלה זה היה שני עצים. אברהם יודא, התעלם והבליג. אח"כ כשהשלל עלה לחמישה עצים, אברהם יודא כבר התרה בו מפורשות. אבל ללא הועיל. אדרבה. מיום ליום גבר תאבונו של שמואל, ובידי אברהם יודא לא נותרה ברירה אלא לדבר ע"ז עם הרב. שמואל "מרח" את הרב בתירוצים שלא היו ולא נבראו, והגביר את גניבותיו בכמות מסחרית. משהבין אברהם יודא שהנכס המניב שלו הפך לנטל כלכלי מעיק, דיבר ע"ז עם חבריו של שמואל. אך כאן שמואל הפך עורו לקוזק נגזל, והחל זועק על אברהם יודא הצדיק בכל כלי תקשורת, להם שילם כסף (שאגב, קיבל ממכירת העצים של אברהם יודא): "מה שאברהם יודא עושה זה לשון הרע, אסור לקבל את מה שהוא אומר", "הוא עושה שנאת חינם...מחלוקת..". העיר מינסק נחלקה ל-2 סוגי אוכלוסיות: איכרים פשוטים ומגושמים לצד תלמידי חכמים מבריקים. אלו האחרונים שפגשו בשמואל גערו בו: "התורה היא סם החיים לעוסקים בה, אבל בשום אופן היא לא קאלדרע (שמיכה, באידיש) למושחתים שכמוך. אוי לך, מעלבונה של תורה. גנב!".

אברהם יודא, למי שעדיין לא הבין, אלו תושבי העיר הצדיקים העובדים קשה למחייתם. את השאר תשלימו אתם.